ארנולד טוינבי - היסטוריון עולמי נגד מדינת ישראל
http://www.faz.co.il/story?id=4320&NewOnly=1&LastView=2007-05-22%2010%3A22%3A42
קוראים יקרים, עליכם להבדיל בין תמונות מצב החותרות לראליזם, ובין מצגי מציאות, בשרות אינטרס, הנעמת הזמן ויפוי המציאות, ערור היצר לסנסצייה, או עניין אחר מכל סוג ועוד.
כך למשל, ברשימותי כתגובה למאמר אודות ארנולד טוינבי, איני אומר שד''ר יעקב הרצוג (בויכוחו הפומבי המפורסם ב-1961 עם טוינבי) לא היה אדם מסור, ואיש תרבות (''ניבער'', היה ביטוי חפוז מעט, אני מסכים, אך הביטוי כוון למישור עליו נסב הדיון: היסטורייה ופילוסופיה). כשליח המדינה היה מסור מאד, עד פנאטיות, לציונות, ואיני אומר זאת לשלילה, אלא לתאור מצב. הוא היה גם משפטן טוב, והיה לפניו גם חומר שהכינו תועמלנים ואנשים ששקדו בעניין. איני אומר זאת לשלול או לחייב, אלא נותן תמונת מצב, המבוססת על ידע, ניסיון, מיומנות ומומחיות.
עליכם לעשות כאן הבחנה בין שני דברים: מצג המציאות בשרות עניין כלשהו, מול תמונת מצב של המציאות.
טיבעי הדבר שקבוצה אנושית, כל קבוצה, מגבשת דרכי הצגה של דברים, באופן התואם את האינטרס שלה ואת ערכיה.
''מצג העניין'' מהסוג הזה, הוא מוצר עובר-לסוחר בין חברי הקבוצה (למטרת טיפוח מוטיבצייה ועידוד מורל, והזכרה תכופה של רוח היסודות והעיקרים) אך בעיקר נועד לצרכי ''ייצוא'' להעלות את קרנה של הקבוצה כלפי חוץ. הדבר כרוך בקבלת כבוד ומעמד, ובטובין מסוג כסף, תמיכה וסיוע, החלצות לעזרת הקבוצה, טיפוח האינטרסים שלה ועוד.
כל למשל, שגריר ישראל באו''מ בשנות ה-50 אבא אבן נשא נאום ניפלא באו''ם, בהגנה על פעולת תגמול עקובה מדם, שהוא וחברי ממשלה אחרים התנגדו לה בכל דרך, וסברו שהיתה זו שגיאה נוראה. לאחר מכן ניגשו אותם שרים, ואמרו, שמע, שיכנעת אותנו, ואבא אבן נאנח ואמר, אילו רק הייתי מאמין בדברים הללו.
איני עוסק בזאת כאן, גם לא כמעט בסמול טוק, וכד'. אלא לרוב במתן תמונות מצב. הדברים עשויים להדהד לא נעימים לאוזן, אני מסכים. לכולנו אשליות, פנטזיות, דברים שהתעמולה הממסדית והתעמולה של בני חוגנו נטעו בנו עמוק, ואז דברי מצלצלים לא ממש כמוזיקה עריבה.
כן, זה לא תמיד מוצרט. אבל אני משתדל לדייק, לטוב ולרע. כך, באשר להערכתי את עניין תבוסתו של טוינבי בויכוח ב-1961, וכך גם בנושא הערכתי, מדוע חזר בו מהציונות בשנות ה-50, וזאת כנוצרי ותאוסוף הנאמן עם עצמו.
הנקודה היא שאתם יכולים להתרגז, לחלוק עלי וכד', אלא שלא תשמעו דברים כאלה כמעט בשום מקום אחר במרחב המדייה הישראלית. הדברים מבוססים על מומחיות, ידע, ניסיון וחשיבה שטופחו שנים. רצונכם, אימרו שאין אלה דברים תקפים והם שווים כקליפת השום. אלא שקוראים רבים כתבו לי, כשקראו את מאמרי השונים, בפרט ב''מחלקה ראשונה'' NFC ובאתרי האישי, שהם מקבלים במאמרי דברים שאינם מקבלים בשום מקום אחר בעיתונות העיברית, אחרים כתבו לי, שקריאת מאמרי דעות בעיתונות לאחר קריאת מאמר שלי זה כמו ללעוס קש.
בעקבות מאמרי על הנשיא קצב למשל
http://www.global-report.net/a.php?c=msharon&a=139&rc=msharon
שנתתי קישור לו בטוקבק ב''הארץ'', כתבו מגיבים (וותיקים) רבים פנייה פומבית למערכת הארץ, על כך שיש לתת לי במה שם, שכן דבר קולע וממצה מסוג זה - המביא גם את ההקשר הרחב - אין כמעט בעיתונות. זוכרני את מבוכת העיתונאי הקובע במערכת ועצבנותו, עת שלחתי לו את המאמר לפירסום, ואת דחייתו הדחוקה אותי, בשיחה טלפונית, בקול צרוד, באמירה שהמאמר כבר פורסם באתר שלי, וזה בניגוד למדיניות העיתון לפרסם שוב.
קוראים יקרים, אני אדם חי, בשר ודם, לעיתים יצרי, לעיתים מנגח, שונא לעיתים, מתפלמס בלהט, יש לי גם אמירות זעם נוקבות ואף מוקצנות לרגע, אך עיקר הערך של חלק גדול ממאמרי ורשימותי זה מתן תמונת מצב מדוייקת.
מהטעם הזה, קוראים אותי לא מעטים מקובעי המדיניות בישראל, או עוזריהם, קוראים אותי במערכת הביטחון, קוראים אותי עיתונאים רבים, שחלקם גם אמרו לי זאת בפגישה אקראית ברחוב. הנקודה היא: קודם קבל תמונת מצב נכונה, קבל רעיונות חדשים וקולעים, ואז, אם יש לך עמדה בעיתון, כתוב כרצונך בהתבסס על החומר הזה (או אם לקרוא לילד בשמו: גניבת קניין רוחני, ביצוע פלגיאט) ודברים אחרים (לא תמיד...). כך גם לגבי קובעי מדיניות, קודם דע את הדברים לאשורם, קבל רעיונות פוריים ואחר הצג את הדברים לעם כרצונך, או פעל כך וכך.
אלא שמאותה סיבה ממש, קיים גם רצון שלא אומר את הדברים, חלקם מאד לא נוחים לשמוע, לעם בישראל בתפוצה נירחבת, אלא רק שאכתוב באתרי האישי, כך שרק קומץ, עיתונאים, עוזרי שרים וכד', יוכלו לקרוא זאת. לעיתים גם קיימת הכפשה באינטרנט ולא רק שם, לפי מיטב מסורת הפלגיאריזם בישראל (גניבת קניין רוחני מוגדרת באתר של משטרת ישראל כמכת מדינה. ישראל מדורגת על ידי משרד הסחר האמריקני במקום גבוה במיוחד בהפרת זכויות קניין רוחני), מסורת "נכס והכפש" (למזער את מעמד ומשקל היוצר שהוא מקור החומר, על מנת להצניע ולמסך, לטשטש את אופי הגניבה ולהשיג בטיחות גבוהה למבצעיה תוך מניעה מהם של קלון והתבזות). תארתי את התופעה בהרחבה במסגרת כתיבתי על גניבת קניין רוחני והדרה בגיבוי לשון הרע.
אולי מהטעם הזה היתה הדרה שלי מצד במות שהקובעים בהם חשו היטב לאן הרוח נושבת: שיכתוב רק באתרו, ואז החומר יהיה זמין רק לנו, אומרים גם חברי קליקה, ואחר עושים פלגיאט מקוצר, תוך התאמה למגמותיהם האישיות והכלליות.
אבל אני אומר דבר-מה בדומה למה שאמר רבשקה, שר הצבא של סנחריב מלך אשור כלפי מלך יהודה, חזקיה בן אחז, כאשר נשא דברו אל העם בירושלים (שצר עליה עם צבא כבד) בעיברית צחה, ואמר (כלפי המלך) "על מי בטחת כי מרדת בי?..על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים?... ואתה התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם"... ואל העם הוא קרא, "כה אמר המלך, אל ישא לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם מידו.. אל תשמעו אל חזקיהו כי כה אמר מלך אשור, עשו איתי ברכה וצאו אלי ואיכלו איש גפנו ואיש תאנתו..וחיו ולא תמותו"...
שלושת אנשי המלך צועקים בבעתה לרבשקה, "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עימנו יהודית באזני העם אשר על החומה"... ורבשקה צועק בחזרה בזו הלשון: "העל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה? הלוא על האנשים היושבים על החומה לאכול את חוריהם ולשתות את שיניהם"...(זו הפעם הראשונה אגב, שמופיע בעברית אביו הקדום של ביטוי העגה המודרני ''אכל חרא'', מלפני 2750 שנה).
אז זהו להיום, ועם קוראי הסליחה.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
